"זו רק טעות" היא אמרה לי שעה שבטעות ניסיתי לצאת מהחנות דרך החלון הראווה ולא דרך הדלת.
"זו רק טעות, את לא צריכה כל כך להתבייש ולהצטדק"
אבל אני בפנים אכלתי את עצמי, איך ככה הבכתי את עצמי, איך כולם ראו, איך יצאתי מטומטמת, ועוד הרבה איך...
כמה קשה לנו לטעות
כמה אנחנו נזהרים לא לטעות
ולפעמים זה פתאום קורה
ובדרך כלל אנחנו מתייסרים וכואבים, מלקים ושופטים עצמינו ללא רחם.
מה כל כך מקשה עלינו לטעות?
ההרגל
הורגלנו והתרגלנו מילדות שאסור לטעות
שעל טעות משלמים
שטעות היא כישלון ואפילו לא מפואר
וזאת חברים- הטעות בה' הידיעה
כי טעויות קורות כשמנסים
טעויות קורות שמחדשים
ומטעויות לומדים
וגם במערכות יחסים קורות הרבה טעויות
ואולי, לפעמים במקום לכעוס ולשפוט,
ננסה ללמוד מהטעויות
ננסה להיות בחמלה לטעות שלנו או של בן הזוג שלנו,
מה אתם אומרים?
ואם אתם רוצים להמשיך לדבר על זה
אני כאן
ואתם ממש מוזמנים