הפעם הראשונה שלא סלחתי לעצמי הייתה שניה לפני כתה א,
בארון בכתה בבית הילדים בקיבוץ היו מאוחסנות מחברות חדשות עפרונות, עטים ו13 חבילות טושים נוצצים, כמספר ילדי הכתה,
לא יכולתי להתיק את עיניי מהטושים,
כמה הם היו יפים וצבעוניים,
ממש הרגשתי שהם קוראים לי.
ואז ברגע אחד לא יכולתי להתאפק ולקחתי אותם, את כל 13 החבילות,
הכנסתי אותן מתחת לחולצה
ורצתי במהירות לחדר שלי,
החבאתי אותם מתחת למיטה וחזרתי לשגרת היום.
ואז ששמעתי את צעקת המורה-
מישהו לקח את כל הטושים!
מיד התכווצתי, הלב פעם במהירות,
והראש של הילדה בת השש שהייתי היה טרוד במחשבות - איך הסתבכתי? מה עשיתי? למה הייתי צריכה את זה? עכשיו ימצאו ויכעסו ויאשימו....
וכבר אז הכעס על עצמי היה גדול ונורא....
ולא הצלחתי לסלוח לעצמי.
אז היום, אחרי 40 ומשהו שנים,
אני מנצלת את ההזדמנות,
וסולחת לעצמי על ההסתנוורות
מחבילת טושים נוצצת,
ומוסיפה עוד כמה סליחות על טעיות שעשיתי, מילים שאמרתי לא במקום, גבולות שחציתי, פגיעות שפגעתי,
ובעיקר אני אומרת לעצמי ולעולם- תנו צ'אנס, בואו ננסה שוב, גם אם טעינו,
גם אם לא ראינו,
הרי בסופו של דבר אנחנו אנושיים
ובאנו הנה כדי ללמוד מטעויות...
ומה קרה בסוף עם הטושים?
זרקתי אותם מהחלון ומעולם לא התוודיתי על פשעי הקטן,
אף פעם לא מאוחר!
גמר חתימה טובה ושנה טובה לכולם
ממני באהבה