השבוע מישהו אמר לי שהוא לא רוצה ילדים, שאלתי אותו מה הסיבה?  והוא ענה שילדים זה נורא קשה, הוא רואה את כל החברים שלו כל כך סובלים אז למה לו את כל הצרה הזו?  השיחה הזו עוררה בי מחשבה על השאלה מה הסיבה שאנחנו בוחרים להביא ילדים לעולם?

ואז הלכתי עם הילדים שלי להחלקה על הקרח, ובעודי מדדה על הקרח צמודה לקיר, התקרב אליי בני הבכור ולחש באזני- אמא את ממש טובה בזה, רק תאמיני והכל יסתדר...ואז הבנתי את הבחירה, ילדים יכולים אם נבחר ללמד אותנו להאמין בעצמנו, כי הילדים שלנו הם מראה, אנחנו רואים בהם את החוזקות והחולשות שלנו, את מה שאנחנו אוהבים בעצמנו ואת מה שפחות, את מה שיפה בעיננו בנו ואת מה שלא.

למראה הזו אני קוראת שיקוף והיא כלי מצוין להבין ולפתור סכסוכים בינינו לבין עצמנו וגם ביננו לבין שכנינו. השיקוף- אם נסכים להקשיב לו-  מסביר לנו איך אנחנו נראים בעיני עצמנו ומה קשה לנו עם מה שאנחנו רואים.

ואיך זה עובד- כל מה שמעורר בנו רגש אצל האחר, בין אם הוא חיובי או שלילי הוא שיקוף של משהו בנו, למשל- אם אני רואה מישהו תוקפני וזה מעורר בי רגש סימן שאותו אדם שיקף לי חלק בי שהוא תוקפני.

המודעות לשיקוף גורמת לי לקחת אחריות על הרגשות והחוויות שלי, אני מבינה שהאחר משקף לי ולא בא לפגוע או להכאיב לי, והאחריות הזו מובילה אותנו להאמין בעצמנו וביכולת הבחירה שלנו.

ולכן אני מציעה- בשלב הראשון- להסתכל על האפשרות שהאדם מולי משקף לי משהו.

בשלב השני- להבין מה החלק שבי שהתעורר- ביקורת, כעס, שמחה, סיפוק, תסכול, פחד ועוד...

ובשלב השלישי- לבחור איך להסתכל על אותו החלק- האם בביקורת או בחמלה, בשמחה או בעצב, בכעס או בהבנה? אופן ההסתכלות על אותו החלק תקבע איך נרגיש ביחס לסיטואציה\אדם שמולנו.

כי בסופו של דבר הבחירה בידנו, ולא משנה מה נבחר תמיד נוכל לשנות את הבחירה שלנו או לחלופין להסתכל עליה מנקודת מבט אחרת, ואני חושבת שההבנה הזו עוזרת לנו להאמין בעצמנו.

מאחלת לנו שנבחר נכון, ושנקבל את הבחירה בשמחה ואהבה.

בפעם הבאה- על גבולות ומגבלות