מכירים את השיר הייתי הילד הכי קטן בכתה? אז אצלי זה היה הפוך, תמיד הייתי הילדה הכי גדולה בכתה, הכי גדולה בשיעור והכי גדולה בהפסקה.

תמיד בלטתי ראש מעל כולם, ולא קיבלתי את זה באהבה, הייתי ביישנית וסגורה, וההרגשה הזו שכולם רואים אותי כל הזמן הייתה לי מאוד קשה.

כדי לשרוד למדתי להקטין את עצמי, הכל ובלבד שלא ישימו לב שאני קיימת. לא דיברתי, לא עמדתי על שלי, לא התלוננתי, לא כעסתי ומה שעוד עשיתי זה להסביר לעצמי מבפנים כמה אני לא שווה, ככה חשבתי שלא יראו אותי, ואשאר מוגנת.

מפה לשם זה נהפך להרגל, והעניין עם הרגל הוא שאנחנו בטוחים שהוא הדרך היחידה והנכונה עבורנו, ואצלי זה הפך לחלק שאפילו לא שמתי לב שהוא קיים- אני מסתתרת, רק שלא יראו אותי. אני מסתתרת מתחת לרצון לרצות, מתחת לחשיבות הרבה שאני נותנת למה חושבים עלי, מתחת לעלבונות וכמובן מתחת כנפיה העצומות של הביקורת.

ההסתתרות היא הדרך שלי לשרוד מצבים קשים.

מה זו בעצם הישרדות? במילה פשוטה- להישאר בחיים.  אנחנו, אם במודע או בלא מודע, נעשה הכל בכדי להישאר בחיים, הרצון שלנו להגן על עצמנו הוא לעיתים גדול מהרצון שלנו להתפתח, לגדול ולצמוח. גם הרגשות שלנו מתגייסים להישרדות ואנחנו מפתחים הרגלים רגשיים שיגנו עלינו כשאנחנו מתנסים בדברים שלא קלים לנו.

ילדים קטנים מתנסים כל הזמן בדברים שקשים להם, באיזשהו שלב בחיים אנחנו מתחילים לחוש מבוכה ופחד שאנחנו טועים, זה קורה שאנחנו שמים לב שהטעויות שלנו גוררות תגובה שלילית מצד המבוגרים. ואז אנחנו מאמצים התנהגות או הרגשה שתגן עלינו בתוך המקום הזה.

תלמידה חכמה, אמיצה ונחושה שלי אמרה לי פעם שבשבילה זה כמו להיות בתוך "מסגד", לשם היא בורחת מעצמה, אבל שם גם הכי קשה להיות,. בתוך המסגד משתוללים הפחדים, הכאבים והפצעים הפתוחים, שם יש רק ביקורת ושיפוטיות, כעס ועלבון.

אז איך אנחנו משנים את ההרגל מהישרדות לצמיחה והתפתחות?

קודם כל אנחנו מודעים לזה שיש שינויים כל הזמן במקומנו הרגשי, אין קבוע ברגש, כמו שגם הגוף הפיזי שלנו משתנה כל הזמן. וזה אומר שאפשר לשים לב שאני במקום ההישרדותי ושהרגשות השליליים שאני חווה כרגע הם לא באמת המציאות שלי אלא קשורים לפרשנות ה"הישרדותית" שאני נותנת לאירועים שקורים. ועוד זה  אומר שלהרגשה הלא נעימה שאני חווה יש תאריך תפוגה.   אחרי ההבנה בא השלב החשוב באמת וזו הקבלה שלי את המצב העכשווי ואת הרגשות שלי, מה שגורם לי להפסיק את המלחמה ומאפשר לי להרפות ולהמתין שהסערה תחלוף. שאני עושה את זה אוטומטית המערכת שלי נפתחת לאפשרויות נפלאות ומצמיחות.

שאני מתעסקת בגודל שלי או של הקרובים אליי אני יודעת שאני במקום ההישרדותי, אני מחכה בסבלנות שהרגש יחלוף, מקבלת ועוטפת אותו באהבה ובחמלה ומתמקדת בידיעות החיוביות שיש לי על עצמי, בעוצמות וביכולות שלי, עד שהכאב\אכזבה\ספק\עלבון עובר.

תנסו ותראו כמה זה משחרר ומעורר, ואם תרצו עזרה והכוונה אני תמיד כאן לכל שאלה!

מוקדש באהבה למיכל

בפעם הבאה: על מתנת הקשב והריכוז